המשפחתון - מענה לילדים ונוער הזקוקים להשמה חוץ ביתית 

המשפחתון - מענה לילדים ונוער הזקוקים להשמה חוץ ביתית

בהכנת המאמר תרמו רבות גם חמוטל גורדון שמיר ומשה דולב מהמפעל להכשרת ילדי ישראל. 

כמו כן, האירו והעריו רבים וטובים, ולהם התודה.

מבוא

מדינת ישראל חוקקה באחרונה את חוק האומנה לילדים התשע"ו – 2016, אשר לו השלכות עתידיות על פתרונות החינוך הקיימים לגבי ילדים ובני נוער המיועדים או הנמצאים כבר בהשמה חוץ ביתית.

מאמר זה יסקור מגמות בארץ ובעולם בתחום ההשמה החוץ ביתית, בדגש על אומנה ומשפחתונים.

בנוסף, המחברים מבקשים להציג גם את האיכויות הקיימות במודל המשפחתונים הקיים במפעל להכשרת ילדי ישראל ובמודלים דומים נוספים, בין אם במעונות ובין אם בכפרי הילדים. איכויות אלה מאפשרות מתן מענים חינוכיים, טיפוליים ורגשיים ראויים לילדים הזקוקים לכך.

הטיעון המרכזי של המחברים הוא כי מענה המשפחתון, כפי שיוצג כאן, הינו מענה שווה בין שווים עם האומנה. יתרה מזו, ישנם מקרים בהם הוא אף עולה עליו, לעומת מקרים אחרים בהם הוא עדיף פחות. מה שברור מעל לכל הוא שזהו לבטח מענה מצוין באותם המקרים בהם ההתאמה הראשונית היתה לאומנה, אולם טרם נמצאה לילד/ים משפחה מתאימה. המוצע הוא, כי יינתן לועדת תכנון טיפול ולגורמי הרווחה האמונים על ההשמה החוץ ביתית להחליט באותה המידה על מענה האומנה כמו על מענה המשפחתון, והכל לפי טובתו המיטבית וצרכיו הייחודיים של כל ילד וילד, לגופו של מקרה. המאמר יסקור את ההבדלים, היתרונות והחסרונות אשר בין שני המענים הללו בהרחבה.

המצב בעולם

"במרבית ארצות המערב, מסגרת ההשמה המקובלת היא של אומנה במשפחה; כלומר, מעבירים את הילד מחזקת הוריו הביולוגיים למשפחה אחרת. כך למשל בארצות הברית, 48% מכלל הילדים שנשלחו להשמה חוץ-ביתית הושמו במסגרת של משפחה אומנת, ועוד 26% הושמו במסגרת של אומנה במשפחת קרובים. רק 15% היו במסגרת פנימייה או בבתי ילדים (AFCARS, 2010).

בארצות רבות הפנימייה נתפסת כשירות המיועד בעיקר לילדים שאינם מתאימים למסגרות המדמות משפחה, כגון משפחות אומנה, בדרך כלל בשל התנהגותם או מצבם הרגשי (קורטני ואיבניאץ, 2009, מתוך זעירא ושות', באתר "אפשר").

בארצות הברית, מדווח דו"ח בנק הנתונים (Child Trends Data Bank, 2015), על מספרי שיא של השמה באומנה בשנת 1999 (כ 567,000 ילדים), על ירידה בשנת 2012 (לכדי כ 394,000 ילדים, המספר הנמוך ביותר ב 25 השנים שקדמו לשנה זו) ועל עליה מחודשת בשנת 2014 (לכדי כ 415,000).

אותו דו"ח מציין גם את הקשיים הרבים מאוד הנחווים על ידי בוגרי האומנה עם סיומה של זו בתחומים כגון בעיות רגשיות (38%, שימוש בסמים אסורים, 50%, תיקים פליליים כ 25%). רק כ 48% מה"בוגרים" (aged out) סיימו בית ספר תיכון (המצב בפנימיות בישראל טוב בהרבה – הערת המחברים), וסוגיות בעייתיות רבות אחרות (שם).

דל ואלה ובראבו (2013) עשו מחקר מרשים הסוקר את המגמות והנתונים ב 16 מדינות בעולם, ביניהם ארה"ב, קנדה, ניו זילנד, צרפת, הונגריה, רומניה ועוד. נתוניהם מרתקים ומעניינים אך נציין כאן רק את תמציתם. למרות שבשל הבדלי תרבות, היסטוריה ומשטר קשה עד בלתי אפשרי לעשות מחקר השוואתי של ממש, בהקשר זה, ניתן לזהות מספר מגמות בינלאומיות בנושא האומנה במדינות העולם השונות.

נציין כמה ממגמות אלה בקצרה: ישנו מעבר הדרגתי ממודל של "הצלת" ילדים, בעיקר באמצעות מוסדות, למודל המדגיש את חשיבות ההתפתחות ואת רווחת הילדים, ובה בעת משתנה המיקוד ומושם יותר דגש על טיפוח המשפחה ויכולת ההתמודדות שלה. לענייננו חשוב מימד נוסף, מבין אלו שנסקרו, והוא המגמה לתת מענה עד כמה שניתן באמצעות משפחה אומנת:

There is a unanimous consensus throughout the countries in the review on the need for children to enjoy a family environment in order for their development needs to be met. When it is not possible for a child to stay with their birth family (despite family support, which must be tried), a substitute family must be sought to fulfil this role.

גם הנטיה לצמצם את הפתרון הפנימייתי ניכרת בכל המדינות הנסקרות. עם זאת, מתברר כי היישום הוא מעט מורכב יותר במציאות.

לופז ודל ואלה (2013) מצאו, לדוגמא, כי בספרד, למרות המגמה להשמה חוץ ביתית במשפחות אומנה, ילדים מתעכבים תקופות יחסית ארוכות בפתרונות מוסדיים ופנימיתיים אחרים, למרבה הצער.

האדסון ושות' (1994) סקרו את פתרון האומנה בקנדה, בממלכה המאוחדת ובארצות הברית. הם מצאו כי באופן כללי תכניות האומנה מצליחות, וכי תכנית האומנה הייתה אף זולה יותר מחלופות אחרות. עם זאת, החוקרים המליצו על מציאת חלופות מוסדיות נוספות אותן רצוי לבחון ולפתח (זעירא ושות', שם).

סטוקס, צ'יפונגו ושות' (2004) התיחסו לאתגרי האומנה בני זמננו, ומצאו כי לאור האתגרים והתסכולים הצפויים מהעומס המוטל על משפחות אומנה, רבות מהן נוטשות את האומנה בשנה הראשונה. הם מציינים גם את הקושי בחוסר בצוות ליווי בכמות ואיכות מספקת, הקושי במתן שירותים וליווי איכותיים למשפחות האומנה, תחלופת עובדי רווחה גבוהה, עומס רב על כל עובד רווחה בשל ריבוי מקרים, ועוד (בישראל ראה גם זעירא ושות', שם, וגולדמן, 2014).

סמיט (2011), עוסקת בספרה בניתוח האתגרים אשר נחווים על ידי בוגרי האומנה עם סיומה, כאשר הם מוצאים עצמם ללא תכנית המשך, לבד, כבוגרים אשר לעיתים קרובות מגיעים למצבי אבטלה, חוסר בית, לפשיעה ושימוש בסמים ואלכוהול. בנוסף, בריאותם הנפשית והכללית לקויה יותר, הם תת-הישגיים בהשכלה וביכולת להתפרנס ברמה גבוהה.

המצב במדינת ישראל

אין עוררין על כי הדרך הטובה ביותר לגדול, עבור כל ילד, היא לחיות ולהתפתח בתוך משפחה ביולוגית אוהבת, תומכת, היכולה ומאפשרת בפועל צמיחה והתפתחות בסביבה הטבעית. המציאות מראה, לצערינו, כי המשאבים הרגשיים, הכלכליים והחברתיים, כמו גם המיומנויות הנדרשות מהורים, לשם כך, לא תמיד זמינים במשפחה. לעיתים, באין ברירה, מממשת המדינה את זכותה להתערב בחיי המשפחה, ועל מנת להגן על הילד, מוציאה אותו, זמנית או באופן קבוע, מחיקה.

השמה חוץ-ביתית היא צעד המוקנה בחוק לעו"ס חוק נוער ולפקידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים ברשויות, ומהותו הוצאה, בהתערבות הרווחה ובהסכמת ההורים, או באמצעות צו בית משפט, של ילד/ה או נער/ה ממשמורת הוריו הביולוגיים והשמתו במשפחת אומנה, משפחתון או פנימיה. פעולה זו מוצדקת במקרים בהם הילד נמצא בסיכון, נפגע על ידי הוריו, משוטט ברחוב, עובד שלא כחוק, מעורב בפלילים ועוד (יבלברג, 2013).

"מנחות אומנה המטפלות בהדרכת הורים אומנים מציינות שביעות רצון גבוהה מן הטיפול שמעניקות משפחות האומנה לילדים, ובדומה להורים האומנים, הן העריכו כי בקרב רוב הילדים חל שיפור במגוון תחומי חיים. נוסף לכך דווח כי מרבית הילדים באומנה (82%) נמצאים בקשר שוטף עם הוריהם המולידים" (שורק ושות', 2014). "משפחות אומנה הן המסגרת האידיאלית עבור ילדים שהוצאו מבית הוריהם בשל הזנחה, אלימות או חוסר תפקוד. במשפחה האומנת מקבלים הילדים תמיכה רגשית, חינוכית ונפשית, וזוכים לסביבה נורמטיבית שמעניקה להם סיכוי לחיים טובים יותר" (אביטל, 2007).

כיום, במדינת ישראל, כ 74% מבין בני הנוער והילדים היוצאים להשמה חוץ ביתית מושמים בפנימיות, לעומת 26% המושמים במערכת האומנה (ליבוביץ' ולב שדה, 2016). נתון זה, הנכון לשנת 2009  (ולצערנו גם ל 2016, ראה בפיסקה הבאה), מהווה עליה משמעותית לעומת המצב בשנת 1999, שנה בה אחוז הילדים המוצאים מהבית ואשר הופנו לאומנה היה 15%, לעומת 85% בפנימיות (כורזים ושות', 2005), ולעומת המצב בשנת 2002, שנה בה מכלל המושמים, 20% היו באומנה, לפי השנתון הסטטיסטי "ילדים בישראל" (דו"ח הועדה בנושא השמה חוץ ביתית, אתר משרד הרווחה). בין השנים 2000-2004 חלה עליה נוספת של כ 16% בהשמה במשפחות האומנה (כורזים ושות', 2005).

נכון לשנת 2016, ועל פי נתוני משרד הרווחה (אפרים, 2016), "בישראל חיים כיום כעשרת אלפים ילדים שהוצאו מבתיהם, מתוכם כ-2,500 שוהים אצל משפחות אומנה וכ-7,500 בפנימיות. בשנים האחרונות מדווחות עמותות המספקות שירותי אומנה על מחסור במשפחות המוכנות לקלוט ילדים ובני נוער" (שם).

האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, אשר אושררה על ידי מדינת ישראל ב 4 אוגוסט 1991, קובעת, כי בהשמה חוץ ביתית, טיפול בילד כזה יכול להיות, בין היתר, באומנה, אימוץ או השמה במוסדות המתאימים לטיפול בו. עוד היא קובעת כי בעת בחינת הפתרונות, ראוי שיושם לב לרצף החינוכי ולרקעו האתני, הדתי, התרבותי והלשוני של הילד (ליבוביץ' ולב שדה, 2016).

משרד הרווחה והשירותים החברתיים אימץ באחרונה מדיניות המעדיפה השמה במשפחה אומנת, או בפתרונות הקרובים ביותר למודל המשפחתי, ורק בעדיפות אחרונה השמה בפנימיות, בהן קבוצות החינוך גדולות (כורזים ושות', שם).

"במחקרים רבים שהשוו בין התפתחות פעוטות, שנשלחו למסגרת של אומנה ובין פעוטות שנשלחו לפנימיות, נמצאה תמימות דעים לא מבוטלת בקרב החוקרים בדבר יתרונות האומנה" (טולמץ', ר., 2003). מחקרים אחרים מראים הן יתרונות משמעותיים, והן קשיים לא מבוטלים עבור הילדים המושמים באומנה (ראה בארט, 2002).

לאור המלצות ועדת רוטלוי (רוטלוי, 1990) אשר פעלה מטעם משרד המשפטים, הוגשו הצעות לשינויים בחקיקה אשר יהיו תואמים את רוח האמנה הבינלאומית. בהצעת החוק להשמה חוץ ביתית של ועדת המשנה כתוב: "ההשמה תהיה ככל הניתן בקרב קרובי משפחתו, ואם לא ניתן – במסגרת דומה ככל שניתן למסגרת משפחתית" (פלד-אמיר, 2003). "עם זאת, תמיד יהיה צורך, בנסיבות מסוימות, במענה פנימייתי, כאשר סידור משפחתי אינו מיטיב עמם או איננו מתאפשר, בשל סיבות שונות" (ליבובץ' ולב שדה, שם).

גם מן האמור לעיל, וגם מלשון החוק אשר אומץ השנה (חוק אומנה לילדים, התשע"ו-2016) ברור כי המחוקק, והועדות אשר הגישו המלצותיהן בתהליך ההכנות לחקיקה הביעו דעתן על כי בשקלול הכולל, ולאור טובת הילד, האומנה מהווה את המענה המועדף כחלופה למשפחה הביולוגית, כאשר אין ברירה ועל הילד לצאת ממנה, וזאת לפני פתרונות ומענים אחרים (אימוץ, משפחת קלט, משפחתון, פנימיה עוד). עם זאת, לא נפסלו המענים דמויי המשפחה הנוספים.

לצד היתרונות הברורים שבה, ההשמה במשפחות אומנה נתקלת בקשיים לא מעטים. תחילה, יש לציין כי קיימות לא מעט התנגדויות של ההורים הביולוגיים לאומנה, בעיקר משום שהם מתקשים להבין ולקבל שהסיבה להוצאת הילדים מהבית היא קושי בתפקוד ההורי שלהם עצמם (ליבוביץ' ולב שדה, שם).

לעיתים, ההורים הביולוגיים אף רואים בהורי האומנה איום מפורש על הורותם העכשווית או העתידית, ורואים בה מעין אמירה של "אתם לא מתאימים, ואילו אנחנו כן". עוד על תחושות אשם וכישלון בקרב המשפחות שילדיהם הועברו להשמה חוץ ביתית, ראה פלשמן (2004).

במגזרים מסוימים (חרדי / דרוזי/ ערבי) ההתנגדות לאומנה היא גדולה אף יותר, בשל המאפיינים התרבותיים של המגזר ובשל החשש מסטיגמות שיושלכו על המשפחה כולה. מאידך, במסגרת חוץ ביתית במודל המשפחתון ובכפר ילדים, ההורים הביולוגיים נוטים לשתף פעולה בצורה מרשימה.

בנוסף, יש קושי רב לגייס משפחות אומנה, והמחסור בהן גדול, מאחר וקצב גיוס המשפחות לאומנה  איננו תואם את קצב גדילת מספר ההפניות להשמה חוץ ביתית (מוכמל, 2004, כורזים ושות', 2005, גורן, 2011 ועוד). "קיים מחסור תמידי במשפחות אומנה, אשר לאחרונה גבר". "אנחנו רואים החמרה הדרגתית במצבם של הילדים שחשופים לאלימות, לאלכוהול ולפירוק משפחות [...] יותר ויותר ילדים מופנים להשמה חוץ ביתית, כאשר מספר משפחות האומנה לא עולה בהתאמה. זו בעיה קשה שאנחנו צריכים להתמודד עימה" (ציטוט של נציגי משרד הרווחה הבכירים, גורן, שם). 

על החוסר החמור במשפחות האומנה מעידים גם רכזי העמותות המפעילות את נושא האומנה לאחר מהלך ההפרטה שהמדינה עשתה. סוגיית קליטת אחים ביחד, הצורך במשפחות עבור בעלי צרכים מיוחדים והחוסר במשפחות חילוניות (אביטן כהן, 2015), הם רק מקצת הסוגיות הקשורות בחסר זה. "למרבה הצער, קיים בישראל מחסור חמור של משפחות אומנה. הפניות להשמת ילדים מתרבות ואין מספיק משפחות" (אפרים, 2016).

המצב בעמותות אחרות איננו שונה בהרבה. "למרבה הצער, חסרות בישראל משפחות אומנה ולא מעט ילדים ממתינים כעת שיימצא עבורם בית חם. יש לקוות שהחוק החדש יעודד יותר משפחות להתנדב לעשייה המבורכת הזו, החשובה מאין כמוה" (גולן, 2016, אזרחי, 2008). העמותות המפעילות משתמשות בכמעט כל אמצעי פרסום על מנת להגביר את גיוס המשפחות, כולל במדיה החברתית, ומודעותיהן מדברות לרוב בלשון "מחסור חמור". חיפוש ברשת האינטרנט תחת מילות החיפוש "מחסור במשפחות אומנה" מביא לשלל כתבות ומודעות בהקשר זה.

גם בהיעדר נתונים רשמיים לגבי החוסר הנ"ל, די בצירוף פיסות המידע מהעיתונות המקומית על מנת להבין שמספר המשפחות החסרות הוא גדול, ונע בין מאות לאלפים, כשתמונת המצב לא משתנה בהרבה לאורך השנים. גם בפתרונות הזמניים, המכונים "משפחות קלט חירום" ומרכזי חירום ואבחון, ממתינים עשרות ילדים למציאת משפחה אומנת, והחוסר מורגש (איידן, מ., 2015).

לדעת מחברי מאמר זה, בהיעדר די משפחות אומנה בישראל, ראוי שיעשה שימוש רב יותר במענה המשפחתון, וכי ראוי שייחשב כמענה שווה בין שווים עם האומנה, על אף ההבדלים שביניהם, על היתרונות והחסרונות של כל שיטה. המשפחתון מאפשר טיפול אינטימי, אווירת משפחה נורמטיבית, תומכת, המאפשרת ביטחון אישי ואיכות חינוך על ידי דמויות הוריות קבועות (אלדר, 2000, לוין וגלעד, 1991, בתוך כץ וכרמלי, 2006).

מדינת ישראל הפריטה בשנים האחרונות באופן חלקי מקצת משירותיה החברתיים. מחקר אשר בחן את השפעת ההפרטה החלקית אשר ביצע משרד הרווחה בנושא ההשמה לאומנה מצא כי ההפרטה תרמה לחיזוק הליווי הניתן למשפחות האומנה ולקידום ההתמקצעות של עובדי הענף. עם זאת, בכמה תחומים נמצאו פערים בין מדיניות משרד הרווחה ובין המצב בפועל. כך, לדוגמא, נמצא כי הוותק המקצועי של העובדות הסוציאליות בעת תחילת עבודתן כמנחות אומנה היה נמוך מן הנדרש, והכשרת ההורים האומנים לתפקיד מועטה מדי (שורק ושות', 2014).

ההפרטה מעמידה אף אתגרים ודילמות מבניות, ארגוניות וערכיות לא מעטות בפני מקבלי ההחלטות המובילים אותה (כורזים, 2005). בין אלה ניתן למנות את החוסר בצוות ליווי בכמות ואיכות מספקת, הקושי במתן שירותים וליווי איכותיים למשפחות האומנה, עומס רב על כל עובד רווחה בשל ריבוי מקרים, ועוד (גולדמן, 2014).

לקובעי המדיניות במשרד הרווחה ברור כי כל עוד לא ניתן להפנות את כל הילדים הזקוקים להשמה חוץ ביתית לאומנה, יש להשתמש בפתרונות הזמינים הקרובים ביותר למשפחה הביולוגית ולמשפחת האומנה, דהיינו לפתרונות פנימייתיים מותאמים. המשפחתון, וכפר הילדים הפועל בשיטת משפחתונים הם מהפתרונות הבולטים והמתאימים ביותר בהקשר הזה. משרד הרווחה אף שואף לנצל את הידע והתשתיות הקיימים בפנימיות, תוך התאמה לרוח החקיקה המתחדשת ורוח האמנות הבינלאומיות בדבר זכויות הילד אותן אימצה.

הכוונה היא לפנימיות קטנות, המטפלות בקבוצות של 15-30 ילדים במסגרת (בשונה מהפנימות הרגילות, בהן הקבוצות החינוכיות גדולות בהרבה), המסוגלות לתת מענה הולם וטוב לילדים שבעיותיהם מורכבות יותר. "לשם כך, הפנימיות צריכות להיות מופעלות במבנה ארגוני קטן ככל האפשר, המדמה מסגרת משפחתית אינטימית עם יכולת הכלה, החזקה והיקשרות" (ליבוביץ' ולב שדה, שם, ע' 258).

ראוי לציין כי עמותות נוספות אימצו את מודל המשפחתונים (ראה לדוגמא כץ וכרמלי, 2006 – אשר שאבו את ההשראה לשינוי בכפר הנוער הדסה נעורים מביקורים יזומים במשפחתון "אור שלום", ובמיוחד בכפר הילדים בכרמיאל ומשפחתונים נוספים), וכי אכן הידע והמיומנות המקצועיים אשר הצטברו בידי עובדי המפעל להכשרת ילדי ישראל רב מאוד.

לבוגרי האומנה ולבוגרי שאר המודלים החינוכיים המוזכרים במאמר זה מחכים אתגרים רבים גם בתום תקופת ההשמה (גרנרוט-קפלן, 2009), לדוגמה תחושת נטישה, היעדר עורף עם גמר ההשמה (בנבנישתי, 2008) ועוד. נתוני משרד הרווחה (ראה במה 33, 2010) מצביעים על כ 200,000 צעירים כאלה, נכון לשנת 2010.

סקירת ספרות נוספת על המגמות בארץ ובעולם ראה בנבנישתי (2007), שורק ועמיאל (2014) ועוד.

השוואה בין מענה האומנה, המשפחתון והמענה הפנימייתי

קיימות מספר עבודות אשר משוות בין המענים השונים לאתגר ההשמה החוץ ביתית. כץ וכרמלי (2006) תיעדו מעבר של פנימיה גדולה (בכפר הנוער הדסה נעורים, 238 חניכים) ממצב פנימייתי קלאסי (קבוצות גדולות של חניכים, מדריכים העובדים במשמרות ולא ישנים באותו מתחם עם הילדים, לא במודל משפחתי וללא מעורבות בני הזוג של המדריכים, ועוד) לתצורת תפעול במשפחתונים.

במחקרם נמצא כי המעבר ממבנה פנימייתי קלאסי למבנה המשפחתונים האינטימי שיפר את איכות החיים, את ההישגים הלימודיים ואת רווחת החניכים. בנוסף, נמצא כי עם המעבר ולאחריו השתפר תפקוד החניכים, השתפרו הישגיהם הלימודיים וירדו בצורה משמעותית גם מספר וחומרת בעיות המשמעת (שם). בנוסף, נמצא כי חניכי המשפחתונים היו בעלי מיקוד שליטה פנימי יותר, ובעלי משמעות חיים גבוהה יותר לעומת עמיתיהם בקבוצות הפנימייתיות ערב המעבר, דבר המצביע על הסתגלות טובה יותר. הפער לטובת חניכי המשפחתונים משמעותי אף יותר, לעומת תלמידים אקסטרניים, לא פנימייתיים, אשר למדו באותו מוסד (שם). העיתוי בו נעשה המחקר איפשר "לצלם" תמונת מצב של "לפני ואחרי" השינוי המשמעותי. 

במחקר אשר השווה בין מוכנותם לחיים עצמאיים של צעירים בוגרי משפחות אומנה וצעירים בוגרי המשפחתונים של רשת "אור שלום", נמצא כי צעירים בוגרי אומנה הוערכו כמוכנים יותר מצעירים בוגרי המשפחתונים בתחומים של צבא, יחסים בינאישיים, התנהגות נורמטיבית ובמדד המסכם של המוכנות לחיים עצמאיים בתום תקופה החינוך וההשמה (כהן, 2008).

בוויכוח בין העדפת המוסד החינוכי הפנימייתי על פני המשפחה (אומנה) יש כמה צדדים, ויתרונות וחסרונות לכאן ולכאן. החסר הבולט של המוסד הפנימייתי, לעומת האומנה, הוא בכך שבמוסד הפנימייתי, תשומת הלב האישית והיומיומית עם מבוגר המספק מענה של הורה היא מעטה יותר (אלדר, 1993). יתרון בולט לאומנה מול הפנימיה נרשם אצל פעוטות שהוצאו ממשפחתם בסמוך ללידתם (טולמץ', 2003).

מאידך, למוסד הפנימייתי יש כלים לענות על צרכים שהורה בודד או זוג הורים, טובים ככל שיהיו, אין להם האפשרות לכך, החל במענה טיפולי ומקצועי, המשך בהעשרה וכלה במענים על הצרכים החבריים, אותם מספקת הפנימייה ואין ברשות משפחת אומנה לתת (כץ וכרמלי, 2006).

המשפחתון, לעומת זאת הוא מענה שיש בו הן מזה והן מזה. יש בו את החיים במודל משפחתי, עם הורים קבועים ויציבים, עם תשומת הלב האישית יותר, הביתית, באווירה חמה, משפחתית ורגועה. מאידך, יש בו את השילוב עם קבוצת השווים, דבר חשוב מאוד בגיל ההתבגרות, ויש בו את הכלים המערכתיים והטיפול, ההזדמנויות החינוכיות והחברתיות, לימודיות ותעסוקתיות כאחד, אשר מוסד חינוכי כפנימייה יכול להציע בשפע, ואילו משפחה אומנת תתקשה מאוד להציע (שם). לסקירה מעמיקה יותר ראה כץ וכרמלי (שם, ע' 3).

משפחתוני המפעל להכשרת ילדי ישראל

המפעל להכשרת ילדי ישראל (להלן 'המפעל' או 'מל"י') הוקם ב 1943 בירושלים, ביוזמת הגב' רחה פריאר ז"ל, מייסדת עליית הנוער וכלת פרס ישראל לשנת 1981. יעודו של המפעל בתחילת דרכו הייתה להכשיר באופן מקצועי בני נוער וילדים לעבודה בחקלאות, כחלק מהגשמת החלום הציוני.

משפחתוני המפעל הוקמו ב- 1973 בניסיון לתת מענה לילדים שהגיעו מגלי העליות של צפון אפריקה, ולאחר שהוריהם חוו את משבר ההגירה והתקשו להתמודד עם המציאות והקשיים בארץ. למעשה, באותן שנים ממש, ורק לאחר שהקיבוצים והמושבים כבר לא יכלו לקלוט יותר ילדים כילדי חוץ, פיתח המפעל להכשרת ילדי ישראל את מודל המשפחתונים – המודל לפיו מנוהלים רוב המוסדות הפנימייתיים שלו לילדים צעירים ברחבי הארץ (תשעה בתי/כפרי ילדים וחמישה מעונות משפחתיים). המפעל היה לחלוץ ומוביל בתחום החינוך באמצעות משפחתונים בישראל.

מאז, עברו משפחתוני המפעל שינויים והתאמות לאור הניסיון שצבר הארגון, ומתוך ניסיון להתאים עצמו לצרכים המשתנים של אוכלוסיית הילדים הנזקקת לשירותיו.  עם זאת, העקרונות הבסיסיים נשמרו, והם מהווים אבני היסוד לתפיסות הערכיות והמקצועיות כאחד. ארגונים נוספים אימצו את השיטה ומיישמים אותה בהתאמות קלות בהתאם לתפיסת עולמם.

תפיסת העולם והחינוך הבסיסית של מל"י היא הענקת 'בית לילד', במודל משפחתי מתפקד ותקין, המתקרב ככל הניתן למשפחה הטבעית. זאת בדומה מאוד לרוח החוק החדש (חוק אומנה לילדים, התשע"ו – 2016), ולמגמות הקיימות כיום בארץ ובעולם. בבית זה נענים צרכיו הרגשיים, הלימודיים, החינוכיים, התרבותיים והחברתיים של הילד, ומאפשרים לו גדילה והתפתחות תקינים, כל זאת בשותפות עם משפחתו הביולוגית וגורמי הרווחה בקהילת המוצא.

מודל העבודה של המשפחתונים

מרבית הילדים המשולבים במסגרת המשפחתונים בכפרי הילדים של המפעל מגיעים ממשפחות שאינן מסוגלות לספק את צרכיהם הבסיסיים ביותר. עבור ילדים אלה, המשפחתון הינו בית חם ואוהב במסגרת חינוכית משקמת, מקדמת, חמה ותומכת, "הכי קרובה לבית".

גישתו החינוכית של המפעל מבוססת על "המודל החינוכי משפחתי", הנשען על שני יסודות עיקריים: האחד - העמדת הילד במרכז, והשני - חינוכו של הילד בקבוצה בעלת אופי משפחתי ככל הניתן, תוך שימת דגש על ילדות מאושרת ומלאה במסגרת משפחתית, כפי שזכאי לה כל ילד שנולד למשפחה נורמטיבית.

בהתבסס על מודל זה, משפחתוני המפעל משלבים, למעשה, בין מסגרת פנימייתית ולבין תא משפחתי, באיזון שבו מצד אחד נשמר מקום למשפחותיהם הביולוגיות של הילדים, ומצד שני - נוצרת הזדהות עם דמויות "אב" ו"אם" מסורות ומטפחות, החשובות כל כך לתהליך הגדילה, ואלו הם הורי הבית (זהו כינויים הייחודי במפעל להכשרת ילדי ישראל, מתוך הבנה שהורים הם רק אלה הביולוגיים, ואיש לא מנסה להוות להם תחליף).

הצוות משתדל מאוד לשמור על כך שילדים המגיעים מאותו בית אב יגדלו באותו המשפחתון ולא יופרדו זה מזה, מה שמאפשר את שימור הקשרים ביניהם. לעיתים, בשל צרכים או מאפיינים ספציפיים של הילדים עצמם, הם עשויים לגדול באותו הכפר אך במשפחתונים נפרדים, כאשר טובת הילדים קודמת תמיד לכל. כיום, כ- 48% מילדי משפחתוני המפעל, בכל המסגרות, הם אחים (לעיתים גם 2-7 אחים מאותה המשפחה). במשפחתונים נעשית עבודה רבה ואינטנסיבית עם האחים בנוגע לטיפוח היחסים והידוק הקשר ביניהם.

המסגרות שומרות על קשר קבוע ורציף עם המשפחות הביולוגיות, בהן רואים במל"י שותפים לקידום, גידול והתפתחות הילדים. קשר זה כולל פעילויות משותפות של הורים, ילדים, וצוות, כולל קשר טיפולי כשנדרש, עדכונים הדדיים, סיוע להורים בחיזוק הסמכות ההורית, שיתוף ההורים בבדיקות הרפואיות של הילד, הזמנה לאסיפות הורים בבית הספר, ושיתופם המלא עד כמה שניתן בהחלטות הקשורות לגידול והתפתחות הילד, לחופשותיו ועוד.

בתשתית ההסכם עם ההורים, נאמר להם שיגיעו אחת לשבועיים לביקור ולשיחה עם העובדת הסוציאלית. המטרה המרכזית היא לחזק את הקשר בין הילד להוריו, לסייע להורה לשמור ולקבל תפקידי הורות, תוך תמיכה בו (בהורה), ולעיתים לסייע אף באמצעות לימוד מיומנויות הוריות בסיסיות. מתקיימות קבוצות, פעילויות משותפות, ביקורי בית וחגיגות משותפות. צוות המפעל חותר למימוש מדיניות זו, ומצליח בכך במידה ניכרת.  ככל שהקשר עם ההורים מתפתח ומעמיק, עם חלוף הזמן, גדל גם שיתוף הפעולה שלהם, והם מפסיקים לראות בהורי הבית מתחרים.

הורי הבית, שהם גם הצוות החינוכי, משמשים כמודל הורי לילדים אשר הושמו אליו. הם מפעילים את המשפחתון, שבחלק ממנו, המכונה דירת השירות, הם גם מתגוררים. הילדים ישנים אף הם במשפחתון, ממנו הם יוצאים לבית-הספר וליתר הפעילויות, ולשם הם חוזרים אחר הצהריים. שם נערכות הארוחות המשותפות והפעילות המשותפת. תפקיד הורי הבית הוא להעניק להם מסגרת משפחתית, על כל המשתמע מכך.

בכל משפחתון מתגוררים כ-12 ילדים. לרוב, לאותם הורי בית יש גם ילדים ביולוגיים משלהם, המתגוררים עמם בדירת השירות. יצוין, כי בכל שנה מועסקים בממוצע על ידי המפעל כ-85 הורי בית כאלה.

המרחבים הציבוריים במשפחתון משותפים (מטבח, פינת אוכל, סלון, חצר) ולמעשה החיים של בני הזוג, ילדיהם וילדי המשפחתון הם במתחם משותף אחד.

בדרך זו מידת הניראות של כל ילד וילד בעיני הצוות גבוהה במיוחד, כמו גם תשומת הלב לה הוא או היא זוכים. וכמו במשפחה רגילה, ההורים זמינים לאורך כל עשרים וארבע השעות שביממה.

אחת לשבועיים, ילדי המשפחתון נשארים בו גם בימים שישי ושבת, ובמהלך ימים אלו הורי הבית נמצאים איתם כמעט בכל שעות היממה. בחודש אוגוסט מרבית הילדים נמצאים בבתי משפחותיהם הביולוגיות ומיעוטם נשארים בכפר הילדים אצל משפחה כוננית, הכל בהתאם לצרכים שלהם.

יודגש, כי מודל זה של העסקת הורי בית במשפחתון אינו ייחודי רק למפעל,אם כי הוא הראשון אשר פיתח את המודל בישראל (ראה יפה, 1990, ע' 14, ובין 50 ל 60, 2003), עליו הוא שומר עד עצם היום הזה. אמנם עשויים להיות הבדלים בין משפחתונים המופעלים על ידי גורמים שונים, אך ביסודה, גישת ההעסקה הזו מתייחסת לבני זוג שגרים עם ילדי המשפחתון, מנהלים עמם אורח חיים משפחתי שוטף ומהווים עבורם תחליף למשפחה נורמטיבית, על כל הנובע מכך. 

אצל מרבית הילדים מתאפשרת היקשרות טובה ותקינה בזכות רצף העבודה והיציבות של הזוגות, העובדים במפעל בין 5-20 שנים, וכן לאור משך שהיית הילד (מרגע השמתו ולרוב עד סוף כיתה י"ב, ולעיתים קרובות גם מעבר לזה). לכך מסייעות גם יכולות צוות הטיפול המלווה במסגרות, כפי שיצויין בהמשך. המעטפת הטיפולית, החינוכית והניהולית שמתקיימת בכפרי הילדים, הזמינה לאורך כל שעות היממה, מאפשרת החזקה יותר טובה של הצוות (את הילדים). כך, מתאפשר לצוות להכיל מצבים מורכבים. מעטפת זאת זמינה גם לילדים, היכולים לפנות ולדבר עם מבוגרים שונים בסביבה הקרובה להם. בכפרים קיימים מספר מעגלים שעוטפים את הילד, תוך שימת דגש על חוויה אינטימית וביתית.

המשפחתון הינו "חלופת בית" שנועדה לספק את כל צרכיו של הילד, בכל שעות היממה. הילדים זוכים לרציפות תרבותית ולזהות אישית ותרבותית וכן נשמרות כל זכויותיהם המוגדרות בחוק לעניין שמירת הפרטיות, הזכות לחינוך, הזכות לפנאי, הזכות והיכולת להתלונן.

לסיכום, המודל במל"י משלב בין תפיסת האומנה ולבין תפיסות ההשמה החוץ ביתית בפנימיות.

הדרכת והנחיית הצוות

צוות המשפחתון מודרך באופן רציף, שיטתי ואינטנסיבי (לפחות אחת לשבוע) ע"י הצוות המקצועי של הכפר, הכולל עובד/ת סוציאלי/ת ופסיכולוג. כמו כן, מבקרת ומסייעת ברמה היומית גם אם בית מרכזת. שאר המטפלים והמורים שותפים לבניית תוכנית טיפול כוללנית לילדים ונמצאים בקשר שוטף עם הזוגות והעו"סיות.

ילדי המשפחתון זוכים למגוון של טיפולים רגשיים והתנהגותיים, להעשרה תרבותית, לחוגים ולשיעורי עזר בהתאם לצורך. הם גדלים ומתחנכים בסביבה מטפחת ומכבדת, תחת עינם הפקוחה של הורי המשפחתונים, המחנכים והמטפלים המלווים אותם בצורה רציפה ותומכת, במדיניות מפוקחת היטב ובתכנית טיפול המתעדכנת תדיר מאוד לאור הצרכים המתפתחים.

יתרונות המשפחתונים כמודל חינוכי וטיפולי

מאפייני האומנה והקריטריונים המוצגים בחוק האומנה החדש מתקיימים אף במשפחתוני המפעל. בנוסף, למסגרות המפעל יתרונות נוספים והם המבנה הכפרי של המשפחתונים והיותם שייכים למרחב טיפולי חינוכי המעניק אפשרויות רבות ומגוונות בתחומי הלמידה (מרכזי למידה), הפנאי (שפע חוגים, פעילויות תרבות וערכים), טיפול (מגוון מטפלים רגשיים והתאמת חלופה רלוונטית לכל ילד), ליווי ופיקוח צמוד ואינטנסיבי.

בין השיטות המגוונות אשר באמצעותן מטפלים בילדים, ובנוסף לטיפול הפסיכו-סוציאלי המוכר והטיפול הפסיכולוגי, ניתן למצוא שיטות כגון דימיון מודרך, NLP, טיפול לילדים פוגעניים / נפגעים מינית, טיפול באמצעות רכיבה על סוסים, באמצעות בעלי חיים ואמנות, הדרכת הורים, ולעיתים אף טיפול משותף להורה ולילד ועוד.

כמו כן, קיימות גם קבוצות טיפול בנושאים נוספים, כגון קבוצת קליטה (לילדים שרק נקלטו במסגרת), קבוצה של בוגרים מסיימים (בי"ב), קבוצת מתבגרים/ות, קבוצה של חינוך לבריאות מינית,  קבוצת פסיכודרמה ועוד. תדירות הטיפולים הקבוצתיים היא אחת לשבוע. 

אחד היתרונות הנוספים במענה המשפחתנים הוא מיידיות וזמינות ההתערבות המקצועית במצבי משבר לא צפויים. זה יכול להיות מצב חירום רפואי, נפשי, חברתי, אשר בזכות המבנה הארגוני וזמינות הצוות המגוון יקבל מענה מהיר ביותר, ללא צורך בקבלת אישורים ועיכובים, היות והצוות קיים, ונהלי העבודה הבסיסיים מאפשרים לו קבלת החלטות וביצוע מהיר במצבי חירום. דבר זה הוא יתרון לא רק עבור הילד, אלא גם עבור אנשי הצוות והורי הבית.

במשפחתונים אשר בכפרי הילדים, יש הדרכה, מעקב ופיקוח יומיומי של עובדים סוציאליים, כולל כניסה יומיומית למשפחתונים, גם של אם בית מרכזת (של כפר הילדים) באופן שוטף, ולא רק במקרי החירום אשר צוינו לעיל.

סוגיה נוספת היא תחושת ה"זרות" (ראה רובין ושות', 2008) אותה חשים לעיתים קרובות ילדים במשפחות אומנה, לא משנה בכמה אהבה הם מוקפים (ראה למשל האל לנדה, 2006). בהשמה קבוצתית, ובמשפחתון בוודאי, ההשתייכות לקבוצת שווים ובעיקר ההשתייכות לקבוצה של ילדים נוספים ה"דומים לי" בנסיבות חייהם מפחיתה את תחושת הזרות הזו.

לזוגות בכפרי הילדים יש קבוצת השתייכות, איתה ניתן גם לחלוק ידע, להתלבט, וללמוד ממנה, שכן הם חלק ממספר זוגות שמתמודדים עם אותם האתגרים, והם נגישים לאותם מקורות תמיכה, לאותו מאגר ידע, משאבים וניסיון.

בנוסף, במסגרות מל"י ניתן לקלוט גם עד שבעה אחים, כאשר יש בכך צורך. יודגש שוב גם השימור והשיתוף של המשפחה הביולוגית, הנמצא בעדיפות גבוהה במפעל.

יתרונות אלו מרככים גם את ההתנגדות הטבעית הקיימת בקרב ההורים לפתרון האומנה (ראה ליבוביץ' ולב שדה, 2016).

שני יתרונות נוספים למשפחתון, לאור טובת הילד, הם הימצאותו במסגרת המשפחתונים בקבוצת השווים לו, והמאמץ המתמיד להשבחה וטיוב הזוגות של הורי הבית במפעל הן באמצעות השתלמויות שונות והן בהדרכה יום יומית שוטפת.

הישגי בוגרי המשפחתונים במל"י מעידים על כי השילוב הזה מאפשר למרבית בני הנוער בהם לסיים בגרות מלאה (למעלה מ- 75%) להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי (95% ומעלה) ולהיות בוגרים מיטביים וחיוביים בחברה הישראלית.

בזכות העבודה המשותפת והמגוונת הנעשית עם ההורים, ובשיתוף גורמי הרווחה, במודל של משפחתוני כפרי הילדים יש יותר אפשרות ליישם את מדיניות משרד הרווחה של החזרת הילד לבית ההורים לאחר 4 שנים. כך למשל, כאשר יש רצון, לאור שיפור שחל במשפחה הביולוגית, ולאור פניית המשפחה או עו"ס חוק נוער ממשרד הרווחה, לסיים את השהות במשפחתון, מתחילים תכנית "שנה אחרונה", והיא חזרה מדורגת למשפחה הכוללת הן הכנה לחזרה, והן הגברת תדירות הביקורים והשהייה בבית ההורים הביולוגיים, במסגרת התכנית.

לבסוף, עבודה משמעותית נעשית עם הבוגרים לפני העזיבה וסיום פרק החינוך - בכל הקשור לתיווך וליווי מול לשכות הגיוס, שרות לאומי וכו', ובמיוחד הפניה של הבוגרים למסגרות המשך כמו "גשר לעצמאות" (של "ילדים בסיכוי"), בית "למרחב" ועוד, שהן מסגרות המלוות אותם גם בתקופת הצבא ועוד כשנתיים לאחר מכן.

לצד היתרונות הרבים, ישנם גם חסרונות, והם מספר הילדים הגבוה יחסית (1210-), ועלות התפעול אשר במודל המשפחתון היא גבוהה יותר מזו אשר באומנה, באופן טבעי ולאור ריבוי המשאבים הזמינים לילדים ולצוות, ועוד.

סיכום

חוקרים רבים מציגים את החשיבות של שלמות המשפחה והשפעתה המשמעותית על הצלחת הילדים במערכות החינוך למיניהן (ווזנר, 1983). המשפחה השלמה והמתפקדת תורמת להצלחת הילד, ואילו המשפחה הפרודה או הלא מתפקדת מעכבת את ההתפתחות או פוגעת בסיכויי ההצלחה שלו (כץ וכרמלי, 2006).

במפעל להכשרת ילדי ישראל שותפים לחשיבה כי רצוי לכל ילד שמוצא מביתו לגדול במודל משפחתי חיובי ובונה. כמו כן, קיימת הבנה לגבי ההבדלים אשר בין מענה האומנה ומענה המשפחתונים, על היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם. מודעים שם גם לקושי הקיים לעיתים קרובות באיתור די משפחות אומנה אשר יענו על הצורך הגובר בהשמה חוץ ביתית. כיום, די נפוץ הוא שילד איננו מוצא מהבית הפוגעני במשך חודשים ארוכים, אף לאחר שוועדת תכנון טיפול החליטה כבר על כך, בשל הקושי למצוא מספיק משפחות אומנה. ראוי לעשות על כך מחקרים נוספים.

כאשר המשפחה הביולוגית איננה יכולה עוד להוות מענה ראוי לילד, יש טעם וצידוק להפנות למענה מתאים אחר, בהתאם לצורכי הילד ולאור בחינת המצב המשפחתי, בין אם למשפחת אומנה בקרב בני משפחה, או לאומנה רגילה, או לאימוץ, ובאותה המידה, ראוי לשקול את מודל המשפחתונים כמודל טבעי ונכון נוסף, ולתת בידי גורמי הרווחה את האפשרות, בהתאם לטובת הילד, לבחור במידה שווה בין המענים הללו.

אין כוונת המחברים לערער על איכויות וטיב האומנה כמענה מוסרי והומניטרי, הנובע מזכויות הילד. אולם, כפי שהוצג במאמר זה, המשפחתון הוא מודל חינוכי וטיפולי בעל יתרונות ברורים, אשר יש בו מענים ממוסדים מגוונים למצבים המשתנים הנדרשים במהלך חינוכו של ילד, בין אם בשגרה ובין אם במצבי חירום או משבר. הוא מהווה מענה אשר לא נופל באיכותו ממענים אחרים הנמצאים במרחב הפעולה של החינוך והרווחה. במימדים מסוימים זהו מענה אשר אף עולה על מענים אחרים, לעיתים גם על אספקטים מסוימים באומנה, כפי שהצגנו בתת הפרק הקודם. יש לו גם חסרונות מול האומנה, כפי שהוצג.

לאור כל אלה, מוצע על ידי המחברים כי המשפחתונים ייחשבו על ידי גורמי ההשמה במדינת ישראל כמענה ראוי נוסף במצבים אלו, כמענה שווה בין שווים עם האומנה, על אף ההבדלים האמורים. הדברים תואמים אף את לשון החוק בישראל, את לשון ורוח האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, ואת רוח הגורמים אשר צריכים ורוצים ליישמו בארץ.

במדינה בה קיימת תשתית פנימייתית ענפה, משמעותית, ובעלת ניסיון וידע מקצועי רב בכל הקשור לטיפול בילדים ובני נוער במצבי סיכון וסכנה, תשתית הנתפסת כחלופה לגיטימית לגידול ילדים (ליבוביץ' ולב שדה, ע' 259, שם), יש למשפחתוני המפעל להכשרת ילדים, ולארגונים הדומים לו, הפועלים בשיטת המשפחתון יתרון גדול, אותו יש לנצל בבחירת המענה המועדף ,בהתאם לנסיבות הרלוונטיות ולטובת הילד.

מקורות: בשל מגבלות האתר חלק מהמקורות לא נכנסו מאחר והם מכילים קישורים, נא לפנוצ למחבר לרשימה מלאה

אביטל, ר., 2007, "משפחה בהשאלה", בתוך הורים וילדים, 238 :86-7

אזרחי, מ., מתי כבר תמצאו לי משפחה?, חדשות mynet חדרה, 

איידן, מ., ילדים ללא בית: הילדים והתינוקות שממתינים חודשים למשפחות אומנה, בתוך מגזין 10, (8 יוני, 2015), 

אביטן כהן, ש., מחסור חמור במשפחות אומנה: 30 ילדים בלי בית, בתוך nrg, (3 דצמבר 2015), מעריב. 

אלדר, י., 1993, טיפול ושיקום ילדים דרך הבניה חברתית חדשה, עבודת מוסמך, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן.

אפרים, ע., החכ"ים בכו אחרי קידום חוק ילדי האומנה, בתוך ynet, (15 פברואר, 2016), ידיעו אחרונות, 

בין 50 ל 60, עשור שישי לעשייה ברוכה (חינוך, שיקום וטיפול בילדים), 1943-2003, בתוך המפעל להכשרת ילדי ישראל, בית חם לילדים ובני נוער (ספר היובל, הוצאה פנימית), 2003

במה 33, "מבוגרים צעירים" – קבוצת גיל חדשה בשרותי הרווחה?, 2010. 

בנבנישתי, ר., צעירים הבוגרים ממסגרות של השמה חוץ ביתית: אתגרים ושירותים, סקירת ספרות, 2007, האוניברסיטה העברית בירושלים, בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד.

בנבנישתי, ר., הערכת תוכניות לבוגרים של מסגרות השמה חוץ ביתית חסרי עורף משפחתי, דוח מסכם (ספטמבר 2008) ,קבוצת המחקר: בריאות נפש ורווחה של ילדים ובני נוער, בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים.

גורן, י., ילדים בלי בית: כ 160 ממתינים במעונות, בתוך nrg, (20 ינואר 2011), מעריב. 

גולדמן, ר., תא ילדים ונוער בסידור חוץ ביתי, פורסם ב דםבןשך'םרל 2014

גולן, ל., העבירו את חוק האומנה, בתוך ynet, (3 פברואר, 2016), ידיעות אחרונות.

גרנרוט-קפלן, ל., לאן ילכו ילדי הפנימיות בגיל 18?, בתוך ynet, הורים, 29 ינואר 2009.

דו"ח הוועדה לנושא ההשמה החוץ ביתית, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

ווזנר, י., 1983, ילדים מחוץ לבית, הד החינוך, 29: ע' 24-25.

זעירא, .ע., עטר-שוורץ, ש., בנבנישתי, ר., ילדים ובני נוער בהשמה חוץ-ביתית בישראל" סוגיות ואתגרים, אפשר 

חוק אומנה לילדים, התשע"ו – 2016

טולמץ', ר., תיאוריית ההתקשרות והשלכותיה על השמה: אומנה מול פנימייה, אוניברסיטת בר – אילן ומכון סאמיט, הרצאה מיום עיון של מכון סאמיט – (אשדוד, 28.7.03)

יבלברג, י., השמה חוץ ביתית, נייר עמדה, מכון דו-עת למחקר חברתי והפורום הציבורי של כפרי הנוער ובפנימיות בישראל, 2013.

יפה, א., על האומנה בישראל, בתוך חוברת הרצאות, השמת ילדים במסגרת אומנה משפחתית, כנס מדעי, האוניברסיטה העברית, ביה"ס לעבודה סוציאלית, המפעל להכשרת ילדי ישראל (מיסודה של רחה פריאר ז"ל), (פברואר 1990)

כהן, י., רמת מוכנותם והגורמים המנבאים את רמת מוכנותם של צעירים במסגרות חוץ ביתיות לחיים העצמאיים, עבודת גמר לקראת תואר מוסמך בעבודה סוציאלית, 2008, בית הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית.

כורזים, י., קורושי, ש., ליבוביץ, ו., שמיד, ה., ההפרטה החלקית של שירותי אומנה – סוגיות ולקחים בתום ארבע שנות הפעלה, ביטחון סוציאלי (דצמבר 2005), עמ' 56-77

כץ, נ., כרמלי, ל., המעבר למשפחתונים - מחקר אמפירי בכפר הנוער הדסה נעורים, 2006,  http://media.wix.com/ugd/94fab7_a5f661a034654e23830a429c8412cd03.pdf ובאתר maamarim.co.il.

ליבוביץ', ש., לב שדה, ד., השמה חוץ-ביתית של ילדים ובני נוער במצבי סיכון וסכנה, חברה ורווחה, לו 2 (יוני 2016), 253-259.

 

מוכמל, ע., לגדול במשפחתון: החוויה והשפעתה על חיי הבוגרים, 2004, עבודת מוסמך, הפקולטה ללימודי הרווחה והבריאות, ביה"ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת חיפה.

 

פלד-אמיר, ת., הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, דוח ועדת המשנה בנושא ההשמה החוץ-ביתית, 2003, עמ' 162-235.

פלשמן, א., "שלי שלך ושלך שלי" – מסירת ילד לאומנה ומובחנות המשפחה הביולוגית, הרצאה מיום עיון של השירות לאומנה במכון סאמיט - 24/2/2004, בבאר – שבע 

רוטלוי, ס,. האמנה לזכויות הילד, דוח הוועדה, 1990, משרד המשפטים.

שורק, י., סבו-לאל, ר., בן סימון, ב., שירותי האומנה בישראל: תהליכי שינוי ותמונת מצב, דו"ח מחקר 14-664, משרד הרווחה והשירותים החברתיים ומאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, 2014.

שורק, י., עמיאל, ש., גיוס משפחות לשירותי האומנה: סקירת ספרות, דו"ח מחקר 14-8682, משרד הרווחה והשירותים החברתיים ומכון ברוקדייל, 2014.

AFCARS (2010), Retrieved 20 August 2012 from 

Barth, E., P., Institutions vs. Foster Homes The Empirical Base for a Century of Action, Institute for Families School of Social Work, University of North Carolina, 2002.

Courtney, M. E., & Iwaniec, D. (2009), Residential care of children: Comparative perspectives. New York: Oxford University Press.

Child Trends Data Bank, USA, Report: Foster Care – indicators on children and youth, 2015

Del Valle, J., F., Bravo, A., Current trends, figures and challenges in out of home child care: An international comparative analysis, 2013, Child and Family Research Group, Department of Psychology, University of Oviedo, Spain, Psychosocial Intervention 22, Pp. 251-257

Hall-Lande, J., Growing Up in Foster Care: Carolyn's Story, in Gaylord, V., LaLiberte, T., Lightfoot, E. & Hewitt, A. (Eds.). (2006). Impact: Feature Issue on Children with Disabilities in the Child Welfare System 19(1). [Minneapolis: University of Minnesota, Institute on Community Integration.]

Hudson, J., Nutter, R., W., Galaway, B., Treatment foster care programs: A review of evaluation research and suggested directions, The Journal of Social Work Research, Vol. 18, Issue 4, Pp. 198-210.

Lopez, M., del Valle, J., F., The Waiting Children: Pathways (and Future) of Children in Long-Term Residential Care, 2013, Published by Oxford University Press on behalf of The British Association of Social Workers.

Rubin, D., M.,MD, MSCE; Downes, J., K., MD; O'Reilly, A., L., R., MPH; Mekonnen, R., MSW; Luan, X., MS; Localio, R., PhD, Impact of Kinship Care on Behavioral Well-being for Children in Out-of-Home Care, Arch. Pediatric Adolescent Medicine, 2008;162(6)

Smith, W., B., Youth Leaving Foster Care: A Developmental, Relationship-based Approach to Practice, 2011, Oxford, Oxford University press.

Stukes Chipungu, S., Bent-Goodley, T., Meeting the Challenges of Contemporary Foster Care, The Future of Children, Vol. 14, No. 1, Children, Families, and Foster Care (Winter, 2004), pp. 74-93.